חב' לבטוח בע"מ נ' אסולין

פסק דין

המשיב ביטח את מכוניתו אצל המבקשת. לאחר שנרכשה הפוליסה מצאה המבקשת, כי המשיב לא מסר לה אסמכתא על "העדר תביעות" כי אם לשנתיים במקום שלוש, ולכן דרשה תוספת דמי ביטוח בסך 1,700 ₪. המשיב התנגד להשלים את ההפרש הנדרש, וביטל את הוראת הקבע שנתן בשעתו למבקשת. כתוצאה מכך הוא נותר חייב לה פרמיה. המבקשת שלחה למשיב התראה ראשונה בטרם ביטול הפוליסה, אך ללא הועיל. גם התראה שניה לא הועילה. על כן ביטלה המבקשת את הפוליסה, בהודעה ששלחה למשיב.

לאחר הדברים הללו ארעה תאונת דרכים, בה ניזוקה מכוניתו של המשיב. פנייתו למבקשת לתשלום תגמולי הביטוח לא נענתה, ומכאן באה תביעתו אצל בית המשפט קמא.

השופטת קמא קיבלה את עמדת המבקשת, לפיה פוליסת הביטוח בוטלה כדין, בהודעה שנמסרה לידי המשיב. עם זאת מצאה השופטת קמא לחייב את המבקשת לשלם למשיב שיעור של 66% מנזקי מכוניתו, והכול על יסוד ההנחה, כי המבקשת נכונה היתה לשלם לו שיעור יחסי של הנזק לפי השיעור היחסי של הפרמיה ששילם. המבקשת חויבה, על כן, בסך של 14,101 ₪.

על פסיקה זו באה בקשת הרשות לערער, ובה טוענת המבקשת, כי לא הסכימה מעולם לשלם למשיב כל סכום שהוא. המשיב מפנה את תשומת הלב לדברי נציגה של המבקשת כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקולי הדיון בבית המשפט קמא, מהם ניתן ללמוד, לשיטתו, על הסכמת המבקשת לשלם את החלק היחסי של תגמולי הביטוח. בתגובה טוענת המבקשת, כי דברים אלה של נציגה היו בבחינת הסכמה במסגרת ניסיון לסיים את הסכסוך בפשרה, אלא שההסכם לא נכרת, ובית המשפט פנה לשמוע ראיות.

לאחר שמיעת בעלי הדין ועיון בחומר שבפניי, ובתוך כך בפרוטוקולי הדיון הנ"ל, ולאחר ששקלתי את טענות בעלי הדין, מצאתי לראות את הבקשה כאילו ניתנה רשות לערער, והוגש ערעור על פיה. את הערעור מצאתי לקבל, ואלה טעמיי.

בתשתית העובדתית שקבעה השופטת קמא אין בכוונתי להתערב, ודבריי מכוונים לטענת המשיב, כאילו לא קיבל לידיו את ההודעה בדבר ביטול הפוליסה. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים, לא כל שכן כאלה שנסמכו, בין היתר, על התרשמות בלתי אמצעית מן העדים, כי אם במקרים יוצאים מן הכלל, שהעניין שלפנינו אינו נמנה עליהם. התשתית העובדתית שקבעה השופטת קמא, משמע כי הפוליסה בוטלה כדין, וכי ההודעה על הביטול נתקבלה אצל המשיב, היא שתשמש בבדיקת המסקנות המשפטיות אליהן הגיעה השופטת קמא.

מכאן לבחירתה של השופטת קמא לחייב את המבקשת בתגמולי ביטוח בשיעור יחסי לדמי הביטוח ששולמו. ובכן בעניין זה דעתי כדעת המבקשת. אכן, במהלך ההתדיינות ביקשה השופטת קמא להביא את בעלי הדין לידי הסכם פשרה, באופן שישולם למשיב שיעור יחסי מן התגמולים, על פי השיעור היחסי של הפרמיה ששילם. לשם כך גם נדחה הדיון, על מנת לברר נתונים הנוגעים להצעת הפשרה. אלא שלאחר כל הדברים הללו לא הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה, שאם לא כן לא היה בית המשפט קמא פונה לשמיעת ראיות. הסכמה לשלם חלק יחסי של תגמולי הביטוח לא באה, אפוא, מצד המבקשת. ומשהסכמה לא ניתנה, אין בנמצא כל מקור אחר שבדין, העשוי לחייבה לשלם חלק יחסי של תגמולי ביטוח, במקרה בו בוטלה הפוליסה כדין.

הואיל וכך, הרי שלא היה מקום לחיובה של המבקשת בכל סכום שהוא לטובת המשיב. על כן הנני מקבל את הערעור, ומבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא.

לפי נסיבות העניין לא ראיתי ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ב, 22 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: